קרני השמש האחרונות, מרצדות על פני מימיו השלוים של נהר הגוואדל כביר החוצה את מרכזה ההיסטורי של העיר החושנית סביליה.בתי אבן הגיר, נצבעים בגווני הזהב ועם השקיעה הופכים מכתמים צהובים חוורים לכתומים כהים.אורות העיר המונה כ 750.000 תושבים, נדלקים ומאירים את גשרי העיר החוצים את הנהר. ואני כמנהגי בדרכי אל הקתדרלה המרשימה של העיר אל ליבה הקתולי והרוחני. אל מבנה הרנסנס הגדול ביותר בחצי האי האיברי, שקשתות המבנה דואות מטה, תומכות בו לבל יתמוטט ללא הודעה מוקדמת.כבר בשער הכניסה הצדדית אתה חש בעוצמתו של המבנה. תקרת הקתדרלה מתנשאת לגובה של מעל 90 מ’ מעל רצפת המבנה. באולם הראשי ובקפלות הצדדיות, מסתופפים מתפללים ומבקרים והמייה חרישית נשמעת מכל עבר, מלווה מדי פעם בצליליו הכבדים של אורגן הקתדרלה. אני שם פעמי אל מבנה הקבר באחת מפינותיו של האולם המרכזי.אני נעמד מולו משתאה וכל פעם מחדש. כאן בסביליה בתוך ארון הנישא על ידי ארבעה אבירים שכל אחד ממנו מייצג אזור מאזוריה של ספרד שאזר עוז, נלחם במלחמות הרקונקוויסטה ויכל לכוחות הכיבוש המוסלמי, מחוזות קסטיליה וליאון, נווארה וארגון.כאן בתוך ארון הברונזה, מצוי לו לא פחות ולא יותר כריסטופר קולומבוס, שחייו הבוגרים קשורים כה עמוק בחבל אנדולוסייה ובמיוחד במלכה איזבל.

אני ניתק ממחשבותי ההיסטוריות הקשורות באיש ההוא ועולה במעלה מדרגות רחבות, לא תלולות אל מרום מגדל הפעמונים הקרוי בספרדית ה”חירלדה” שמשמעות שמו נגזרת מהפועל הספרדי Girar להסתובב. הנוף מרהיב, אורותיה של סביליה, נראים מכל עבר, העיר העתיקה על רחובותיה המתפתלים, מבני תערוכת האקספו על האי שהוקמו לכבוד התערוכה של 1992 , כולם הם מראה קסום בשעה נפלאה זו של שקיעה.
הקתדרלה נבנתה יחסית מאוחר, בשנת 1401 על שרידי מסגד ומגדל פעמונים שבנו כאן המוסלמים ב 1184 .
הקתדרלה היא רק אחת משכיות החמדה המצפות לתייר הבא בשעריו של חבל אנדלוסייה. ביקור ברובע העתיק של העיר ברובע סן ברתולומה ורובע סנטה קרוז חושף בפנינו את ההיסטוריה המגוונת של החבל והעיר. ביקור בבית פילאטוס Casa Pilatos הוא מרתק וחושף את עושרה האדריכלי של סביליה. הבית שימש בעבר את ביתו של הדוכס מדינסלי Medinaceli שמשפחתו תרמה אותו לרווחתם של תושבי העיר. בחלקו התחתון מעוטרים קירות המבנה באריחי קרמיקה בסגנון גיאומטרי, בחלקו העליון בגילוף באבן ובגבס על פי מייטב הסגנון האדריכלי המוסלמי המכונה “מוד’אחר”. גילופי הגבס והאבן נראים כמעשה תחרה.
התקרה מגולפת כולה בעץ, עשוייה כנטיפים וטיפות מים הזולגים מהתקרה מטה. בחצר הפנימית מזרקה עם דמותו של האל יאנוס והחצר החיצונית הנה טאב טיפוס לצר סביליאנית, אנדאלוסית. הדרים, פשיחי יסמין והדס המדיפים ריחות עדינים ונעימים, מזרכה מפכה מים בעצלתיים וכל זה, כל הרעננות הזו נועדה להקל ולעזור לסביליאנים להתמודד עם מזג האוויר החם והטמפרטורות הגבוהות של הקיץ היכולות לנסוק מעלה ולהגיע כם ל 40 מעלות צלזיוס ויותר.
שוטטות ברובע סנטה קרוז על רחובותיו הצרים ותושביו הבוהמיינים תפגיש אתכם עם סגנון הבנייה האופייני לחבל- בתי הפטיו. מעבר לכל דלת משורגת, נפתחת חצר פנימית אל חלל מרובע, לעיתים מקורה,שהוא לבו של הבית הסביליאני. עציצים גדושי שיחי גרניום אדומים וורודים, צלחות חרס וקרמיקה עדינה, כל אלו יוצרים אווירה פסטורלית וכה רגועה למזגם הסוער והחושני של תושבי העיר.

אל תוותרו על כניסה לביתו שהפך למוזיאון של גדול ציירי סביליה הצייר מוריליו Casa de Murillo .ציוריו פזורים בעיר וגם בקתדרלה תוכלו לראות את יצירתו.
בעודכם משוטטים ברובע במיוחד לידdel Alfaro Plaza נסו לפזם לעצמכם את הסרנדות ששר ה”ספר מסביליה” לאהובתו רוסינה כדי שתראה את פניה ותצא למרפסת. ואשר למרפסות תמיד תוכלו להבחין בהם ביפות שבנערות אנדלוסייה או באלמנות עטויות שחורים שראו וידעו פעם ימים טובים יותר.
כנסיית סנטה מריה לה בלנקה היא הסיפור ההיסטורי של אנדלוסייה. המזיגה הבלתי נמנעת, כור ההיתוך שבו מצאו עצמם, מוסלמים, נוצרים יהודים וצוענים, חחים פרק חיים בשותפות גורל. סנתה מריה לבלנקה שתקרתה מעוטרת בפיתוחי עץ יפים הפכה למסגד שהפך לבית כנסת…שהפךשוב לכנסייה ומוזיאון.
אל תחמיצו ביקור במדרחוב המהודר של העיר רחוב הסיירפס Calle Sierpes,הרחוב שוקק כל שעות היום, עמוס בקונים והולכי רכיל, למעט בשעות הסייסטה המקודשות. או אז, נפש חייה לא תמצאו ברחוב שחנויותיו מוגפות סבכת ברזל עד יגיעו שוב בעליו. כל אחד ואחת מהם בשעה הרצויה להם ויפתחו שוב את חנויותיהם.
בחבל אנדולוסיה מצויים כחצי מיליון צוענים, תרומתם לתרבות האנדלוסית כבירה והביטוי העז ביותר הוא כמובן שירת החונטו, הבוקעת ומסתלסלת מגרונותיהם של הצוענים והריקוד המהפנט של הפלמנקו הצועני.בילוי ערב באחד ממועדוניה של סבילייה או גרנדה הסמוכה הוא חוויה שאסור להחמיצה.

מאה ושמונים ק”מ מבדילים בין סביליה לקורדובה. נסיעה על הכביש המהיר תסתכם בשעתיים ובהגעה לעוד עיר מרהיבה ששוב יושבת על גדת אותו הנהר, הגוואדל כביר. גשר רומי מחבר ביו גדות הנהר. הגשר שנבנה לפני יותר מאלפיים שנה על ידי הרומאים עדין פעיל ומכוניות נוסעות עליו ללא הפרעה.
גולת הכותרת בקורדובה הוא מבנה ה”מסקיטה” המפואר שבנו הכליפים המוסלמים. עבד אל רחמן הראשון הוא שהחל במאה ה 8 במלאכת הבנייה האדירה ומכאן ואילך נוספו במרוצת השנים עוד ועוד אגפים וחללי תפילה למבנה. הנכנס בשערי ה”מסקיטה” מהלך ב”ים” העמודים והקשתות שבמקור, נלקחו ממבנים ביזנטים וויזיגוטים קדומים יותר, צבעם האדום של הקשתות, 1113עמודי השיש הכותרות והבסיסים של אולם כה גדול הופכים את המבנה למוזיאון מרהיב של אחד משיאה של האדריכלות המוסלמית. גם כאן כמו בכל אתר מאתריה של אנדולוסייה, ניתן להבחין במזיגה לעיתים הכפוייה, של נצרות ואיסלם.
המלך קרלוס החמישי הוא זה שבאמצעות אדריכלו, מחליט להפוך את המבנה המוסלמי לקתדרלה ובית תפילה נוצרי. לשם כך מוסרים מעל כשלוש מאות עמודים וקשתות ונבנית הקתדרלה המפוארת בלב לבו של מסגד מוסלמי. משעמד המלך קרלוס על עוצמת הנזק שחולל אדריכלו באתר המסקיטה…..הוא תלה אותו! כך יעשה לאיש הפוגע במורשת אדריכלית כה יפה.
הלב פועם והחזה מתנפח מהתרגשות וגאווה בקורדובה בראותנו את התיירים היפנים והגרמנים, הספרדים והתלמידים, את כולם, העומדים בכיכר טבריה הצנועה מול פסלו של הרמב”ם. שרידי הקהילה היהודית והמורשת היהודית מימי הביניים, ניבטים מכל קרן רחוב ברובע בו נהגו לשבת היהודים. בית כנסת מן המאה ה 14, שמות רחובות הנושאים שמות של גדולי הדור שחיו ופעלו בקורדובה וכמובן המפורסם שבהם הרמב”ם.
הסמטה היפה בעיר שבתיה צחורים כשלג היא “סמטת הפרחים” Calleja de las flores , תושבי הסימטה פארו את קירות בתיהם במאות עציצים פורחים והפכו אותה ללא ספק לסימטה היפה בקורדובה.

“אוי לו לעיוור החי לו בגרנדה…” משפט אנדאלוסי כה ידוע. אכן אוי לו לעיוור המשוטט ברחובותיה המהודרים. יפה גרנדה והדורה, ממוקמת בעמק פורה למרגלות שלושת הגבעות, סקרמנטו, אלבאיסין וגרנדה.ולגלות אותה כדאי לאט גם ביום ובעיקר בלילה. ארמון אלהמברה המפורסם, ארמונם של הנאסרידים הוא שכיית חמדה אמיתית כאן בארמון ובגניו המשקיפים על רכס הרי הסיירה נבדה ופסגת הר המולסן המתנשא לגובה של מעל 3400 מ’ בנו הכליפים המוסלמים את חומת ארמונם, מכלול המבנים והגנים המטופחים הנקראים “גני החרנליפה”. שיטוט במכלול מבני הארמון הוא חוויה אדריכלית מרהיבה שבמרכזה מייטב פיסול וסגנון בניית ה”מודאחר”. פיסול באבן והדבקת גושי גבס על קירות המבנה, עבודת תחרה עדינה עשוייה אבן בשילוב עמודים דקים, מעוצבים, כותרות ותקרות מגולפות עץ. השקט והשלווה, החושניות והשלמות, נשמרים תוך כדי הקפדה על טיפוח הגנים האנדאלוסים, בריכות מעוטרות בשיחי הדס פורחים, מזרקות מפוארות, במיוחד מזרקת האריות שכנראה מסמלת את שנים עשר השבטים ונלקחה מביתו של אחד ממנהיגי הקהילה היהודית.

ובאולם אחד בתוך הארמון, אולם שהיה שייך למלכים הקתולים, התקיימו חלק מאותם אירועים היסטורים שהשפיעו ועדין משפיעים על חיינו. כאן באולם שתקרתו מסמלת את הרקיע השביע, כרע ברך בתחינה כריסטופר קולמבוס בפני מלכתו הקתולית איזבל, בניסיון לשכנע אותה לממן את מסע הגילויים שלו. כאן באותו אולם עמדו פרנסי הקהילה היהודית בשנת 1492 לפני אותם המלכים הקתולים איזבל ופרדינדד ושמעו מפיהם על צו הגירוש.
אם יש מקום אחד המרגש מכל, זה האולם, זה המקום, כאן בגרנדה, בה יכול המטייל לחוש בכנפי ההיסטוריה.
ריגוש נוסף שייך כבר ללילה, ללילה במיוחד עם ירח מלא התלוי לו מעל חומותיה של גרנדה והוא ניבט אלינו מגבעת אלבאיסין וממערות הצוענים. כאן מדי ערב, אוחזים הנגנים בגיטרות, פורטים עליהם ביד אמונה ומפיקים את הצלילים החושניים של הפלמנקו. רגל מקישה ברצפת האבן הקרה ועוד רגל, ועוד נגיעה קולנית בקצה עקב הפוגש שוב את משטח האבן והנקישות גוברות גופן של נערות חטובות ושל נשים חסרי גיל זע ומתפתל תוך הושטת זרועות וסלסול האצבעות, המבט קשה, נעוץ אי שם בחלל המערה, ושירת החונטו המתגברת לכל הלמות נקישות העקב נמשכת ונמשכת, כי את המחול הזה את התשוקה הזו של כאב ונקמת דם ואהבה וגעגועים למולדת ואדמה, את הפלמנקו ואת התשוקה האנדאלוסית, אי אפשר להפסיק…….לעולם