השמש נטתה לשקוע בפאגן, הממלכה העתיקה והמפוארת של בורמה. מקצה אופק לקצה אופק בלטו על פני המישורים האינסופיים, ראשי פגודות חשופות. קרני השמש האחרונות צבעו אותם בזהב. המראה היה משכר. מאות תיירים גדשו את משטחי הבמות של המקדשים כדי שיוכלו להנציח במצלמותיהם את הרגע הזה. זה שנתן למיאנמר הלוא היא בורמה את השם “ארץ פגודות הזהב”. כשנעלמה השמש והרקיע האדים, גלשו להם הצופים הנלהבים מטה במדרגות החמר ממרומי הבמות הנישאות, נבלעים בענני האבק שהעלו שוורים לבנים רתומים לכרכרות מצועצעות. היה קשה להיפרד מפאגן שבה ביקרתי בחלקם של 4000 המקדשים שנבנו לפני שבע מאות, שמונה מאות, ותשע מאות שנים על פני שטח של כ 40 קמ”ר. מחשבותיי נישאו אל העבר והעתיד. האם תצליח בורמה לשחזר את השיגיה מן העבר? האם תגיע להישגים המדהימים של הממלכה הקדומה פאגן? האם לא נדחקה עמוק אל תהום העוני והדלות?

בורמה או בשמה מיאנמר היא מדינה שהזמן קפא בה מלכת, תולדה של מציאות שלטונית אכזרית שמבוצעת על ידי מנהיגי הכת הצבאית, שתפסה את השלטון בבורמה במהפכה צבאית. הדמות המפורסמת ביותר במדינה היפה והמיוסרת היא דמותה של אונג סן סו קי, בתו של הגנרל אונג סן שהביא לשחרור הבורמזים מהשלטון הבריטי. מאבקה הבלתי פוסקי של סו קי, שנים של עמידה בלתי מתפשרת על זכויותיהם של הבורמזים לחיים דמוקרטיים ובחירות חופשיות, זכייתה בפרס נובל לשלום וחשיפת המאבק בתקשורת העולמית, מניבים עתה את הפירות. אט אט, אבל בבטחה, נפתחת בורמה אל המערב, חושפת את מכמניה, אוצרותיה ומקדשיה לתיירי העולם המתחילים לחזור אליה ולראות בה יעד תיירותי מועדף בדרום מזרח אסיה.

שטחה של בורמה גדול ורחב, מעל 675 אלף קמ”ר. צפונה תחום על ידי שרשרת הרים שפסגותיהם מגיעות ל 5000 מ’. מרכזה נחצה על ידי הנהר הגדול נהר האיירוודי שמשמש עד היום נתיב ימי למעבר סחורות שנעות על מימיו מצפון לדרום אל שפכו. תושביה של בורמה מונים כ 45 מיליון תושבים אך אינם עשויים מקשה אחת. בני שבט השאן, שבט הקארן, בני שבט הראקין, המיעוט הצ’יני, הקאצ’ינים, נוצרים ומוסלמים, מהווים יחדיו, פסיפס אתני מרהיב המאפיין את המדינה וצובע אותה בצבעים מרהיבים אתניים, בכפרים ובעיירות הפזורים ברחבי בורמה. לכל אלו מתווסף הבודהיזם הטהור שכל מי שמטייל בדרום מזרח אסיה, יופתע לגלות עד כמה הוא טהור ולא ממוסחר כמו אצל שכנתה שממזרח, תאילנד. המקדשים הרבים בהם נושאים תפילות, מאמינים ונזירים, משמש לא רק לצרכי פולחן אלא גם לכינוסים חברתיים ופוליטיים כנגד המשטר ובשעות מסוימות במקדשים כמו זה שביאנגון, שהייתה פעם בירה, מקדש שוודאגון פאיה שהסטופה שלו מתנשאת לגובה של 90 מ’, נראה כי כל העיר מכונסת לבדר ולהעסיק עצמה בתחומי המקדש המרהיב. לצורך העניין וכדי להבין עד כמה שותפים התושבים בחיי היום יום במקדשים, כדאי להתבונן בהם מנקים את רצפת השיש של המקדש הלוהטת מחום היום, אוחזים במטאטא רחב ומטליות כותנה, עשרות מאמינים שאוחזים אולי את המטאטא הרחב והגדול ביותר בעולם כדי להבריש ולצחצח את רצפת המקדש. משפחות משפחות, באות להדליק נרות ולשאת תפילות חרישיות, כך מדי יום וחוזר חלילה. הדת היא סם הרגעה, “משכך כאבים” לתקופה הקשה שעובר העם הבורמזי. זהו אולי הבילוי היחיד הזול והזמין של מיאנמר בשנים האחרונות ומכאן גם טיפוח האדריכלות המרהיבה ושמירה על אתרי הבודהיזם של בורמה. יאנגון דואלית וקוטבית ביחס התייר אליה, היא עשויה מארג מוזר של מבנים קולוניאליים מרהיבים זכר מתקופת השלטון הבריטי כמו מבנה השוק המקורה של יאנגון או מלון Strand האגדי וכמובן כיפות הפגודות המוזהבות של המקדשים הרבים.

ללא ספק, אחת מהאטרקציות התיירותיות של בורמה היא ביקור באזור אגם אינלה המרהיב בו חיים בשלווה, תוך שמירה על חיי כפר מסורתיים בני שבט האינט’ה. בני האינטה שמוצאם מדרום בורמה הגיעו לאגם ששטחו לא יותר מ 168 קמ”ר, מצאו שם כבר את בני השאן שלא הותירו להם אדמות לעיבוד חקלאי. בלית ברירה פתחו שיטה חקלאית מיוחדת שעיקרה “ערוגה צפה”, עליה הם מצליחים לגדל את הגידולים החקלאיים, בעיקר ירקות ופרחים. בעיקרה של השיטה, ערוגת טיט ובוץ וצמחי יקינטון ששלפוחיות האוויר של היקינטון מציפות אותם. אך מעבר ליופי, לכפרים היפים והשלווים הבנויים קש וחזרן על גבי כלונסאות מחשש להצפות, בני המקום כולל ילדים בגילאי הגן, חותרים ומנווטים עם סירותיהם ללא משמורת ההורים בתעלות גדות האגם, ניתן לראות את הדייגים ששמרו את מסורת הדייג העתיקה שעיקרה חתירה עם המשוט באמצעות…הרגל! כן רגל אחת בסירה ורגל אחת חותרת במי האגם השלווים. הדייג מתבצע כאשר הדייג או הדייגים מבחינים בדגים ובהינף יד משליכים מלכודת קש חרוטית עם רשת פנימית, הלוכדת את הדגים. צריך לראות כדי להאמין. באחת מנסיעותיי הבחנתי בסירות עץ גדולות עליהם בני המקום חותרים ומתאמנים לקראת פסטיבל בודהיסטי מקומי בו הם מוציאים מהמקדש מקומי, ארבעה פסלי בודהא, נושאים אותם אל האגם. משהתקרבה הסירה אל מקום המצאי, הבחנתי בזרים החותרים בצורה בלתי מיומנת לצד המקומיים. הם ליוו עצמם בהלמות תופים קטנים וצלילי מתכת שבקעו ממצלתיים פשוטות. זו הייתה הוכחה לפתיחותה של בורמה לתיירות המערבית ולנכונותם של בני המקום לשתף זרים גם בטקס בודהיסטי מסורתי ומקומי. רבים מסתפקים בשייט על האגם. אך המלצתי היא ללון שם מספר ימים ולטייל בין הכפרים הרבים, לבקר “במקדש החתולים הקופצים” בו מאמנים נזירים מקומיים, חתולים מקומיים, להגיע לשיאים…מקומיים, בקפיצה לגובה אל חישוקי פלסטיק שהם אוחזים בידיהם. האגם מצוי בגובה של 800 מ’ מעל פני הים ולעיתים בשעות הערב האוויר קר וצונן.

ביקור בבורמה אינו מושלם מבלי לשוט במורד הנהר הגדול נהר האיירוואדי. זו הזדמנות לפגוש בערי בירה עתיקות אך בעיקר להיטמע בין הכפריים, העמלים וטורחים בין שדות האורז ומטעי הירקות. עם מעט מזל תוכלו להבחין בסירה עמוסה בורמזים, נעה במעלה הנהר. לא תבחינו המפרש, לא במשוטים המצויים בידי הנוסעים והשאלה המנסרת במוחכם היא הכיצד? כיצד נעה הסירה במעלה הנהר. מבט חד יזהה בורמזי הקשור בחזהו לחבל עבה, פלג גופו העליון נטוי קדימה והוא מתקדם בצעדים איטיים על גדת הנהר גורר את הסירה על נוסעיה….

זה הזמן לצאת לבורמה לראות את יופייה שהוא בעיקר יופיים של הבורמזים הצנועים והחייכנים, טובי הלב, זה הזמן לפני שגדודי התיירים המערביים ופתיחותה של בורמה למערב ייגרמו לה להיות עוד מדינה בודהיסטית ממוסחרת בלבה של דרום מזרח אסיה
נסיעה טובה